בנים גידלתי

בסוף הערב מכריזה מרים (שם בדוי): אני לא רוצה לחדש את הקשר עם ילדיי, גם אם הם ירצו”. מיכל(שם בדוי) דווקא חולמת בקול רם על הפיוס. “אני יודעת שיגיע היום שהוא ואשתו יזחלו לכאן, ויבקשו סליחה. אין יום שאני לא מחכה לזה”. בעמותת “הורים נפגעי ילדים” שקמה לפני שנה, רשומים כיום מאות חברים, עשרות מהם באזור השרון. כתבת עיתון “על השרון” נכחה בפגישה של חברים בעמותה. חשיפה ראשונה

זר לו נקלע לערב הזה, היה מזדעזע בנקל. כמה כללים ברורים ונורמות עתיקות והגיוניות של עולם תקין חדלו להתקיים , אף שמדובר בנושא כל כך טריוויאלי כמו כיבוד אב ואם.

בבית השוכן באחד הרחובות הפסטורליים של רעננה, ישבו שבע נשים סביב שולחן עמוס במזון מעודן, בקנקנים של תה סרי-לנקי, ובמיוחד במר ליבן ובכובד חייהן של החברות, שכולן משתייכות לעמותת “הורים נפגעי ילדים”, שהוקמה לפני כשנה על ידי ולמען הורים, שננטשו על ידי ילדיהם. ילדיהם של חברי העמותה מסרבים לקיים כל קשר עם ההורים כבר מספר שנים. את המפגש יזמה  מי שהקימה את העמותה ועומדת בראשה, נילי סנדרוב, תושבת הרצליה. לדבריה, נכון לעכשיו, רשומים בעמותה כמה מאות הורים מרחבי הארץ, עשרות מהם מאזור השרון. “זהו רק קצה הקרחון”, טוענת סנדרוב בלהט. את הערב ליוותה הפסיכולוגית של העמותה, ד”ר סוניה בקר, גם היא תושבת הרצליה.

האמהות שהשתתפו במפגש סרבו, באופן טבעי, להיחשף בשמן האמיתי, ובחרו לעצמן שם בדוי, שבו החזיקו עד תום הערב הטעון הזה, שבמהלכו סיפרו את סיפורן הטראגי. כל הסיפורים החלו מהסוף, מהנתק המוחלט בינן לבין ילדיהן, הכילו את המוטיבים הקשים שהתפזרו בתוך עלילת  החיים הזו, וכמעט כל אחת אמרה בתורה: “הרבה סיפורים קשים שמעתי, סיפור קשה כמו שלי – אין”.

הכל בגלל הכלה

“גידלתי שלושה ילדים לתפארת” מכריזה מיכל (שם בדוי), שבביתה התקיים הערב, בעיניים דומעות. “פינקתי את כולם, אבל יותר מכולם את בן הזקונים שלי, אביב (שם בדוי). הוא קיבל את החדר הכי יפה בבית, את האביזרים הכי חדשניים, מורים פרטיים כשהיה נער, כסף לדירה כשהתחתן, לא הייתה בקשה שלו שנענתה בשלילה. ויותר מכל, הוא קיבל חינוך לאהבה ולכבוד במשפחה. עד שהגיעה גברת אחת, שבה הוא התאהב, והיא שמה ללעג וקלס את כל מה שגידלתי אותו עליו. היא עשתה ממנו סמרטוט ואת מה שנתנו לו, הפכה לאפר של סיגריה”.

מיכל מספרת שתחילה הקשר עם כלתה היה טוב, אבל לאט לאט, באופן לא ברור ומודע, הוא נותק. ” בהתחלה הם היו אוכלים פה כל שבת, אחר כך החלו להגיע פעם בשבועיים, ואחר כל הפסיקו להגיע בכלל. שש שנים בדיוק לקח לה לנתק את אביב מאיתנו, לגזול אותו לנצח, זה הילד שאני גידלתי, שבו השקעתי את הנשמה, והיא גרמה לי לאבד אותו. האדמה והשמיים צריכים להזדעזע ממה שעשתה לי.

“בדיעבד”, ממשיכה מיכל, “אני יודעת לזהות את הסימנים לנתק. כל מיני הערות מקניטות שהעירה לי, כל מיני הוראות שנתנה לו בנוכחותי, ושתקתי. לא הייתי צריכה לשתוק, הייתי צריכה לשים דברים מייד במקום, ואז אולי לא הייתי מאבדת אותו”.

כשמיכל נשאלת כמה זמן עבר מאז הניתוק, היא משיבה בדיוק מפחיד: “עשר שנים, חודש ויומיים. אני סופרת כל יום, כל שנייה. הם גרים באזור השרון, אבל אני לא רואה אותם. ברור לי שגם אין סיכוי שנפגש, אני יודעת שיש לו שלוש בנות, את השלישית לא ראיתי מעולם, אני אפילו לא יודעת מתי היא נולדה, למרות שמישהי אמרה לי, שהיא ממש דומה לי. הם גם ניתקו את הקשר עם הבן הבכור שלנו, שהיום הוא בן 46, ואביב נמצא בקשר רופף עם בתי, אחותו. כשבעלי יצא לגמלאות, אביב התקשר ואמר לי: “מאמי”, ככה הוא היה קורא לי. “שמעתי שאבא קיבל ערימה של כסף. אני רוצה קצת”.אמרתי לו, שהפעם אין לי, כי אני צריכה לחתן את שני האחים שלו. בסוף נכנעתי, ונתנו לו 20 אלף דולר. לאחר מכן הם ניתקו את הקשר לגמרי”.

אבל למה?

“בדיוק לפני חודש, ישבה פה נכדתי בת ה-7, בתה של בתי , וראתה שאני בוכה. כולם כבר יודעים שכל יום, כל יום אני קמה עם הבכי ולא נרדמת. והילדה אמרה לי: “אני יודעת למה אשתו של אביב לא רוצה שהוא ידבר איתך, כי לה אין אמא, והיא רוצה שגם לו לא תהיה אמא”. שום פסיכולוגית לא יכולה לתת לי הסבר טוב יותר. האשה הזאת, שגרה בבית הזה עד לחתונה, שלקחה מכאן סירים עם אוכל כל שבת , פשוט שומרת אותו לעצמה. וככה, כבר עשר שנים שאני מתקיימת, אבל הפסקתי לחיות”.

לא רוצים להמשיך לחיות

האנשים פה הם אנשים כואבים” מסבירה יו”ר העמותה, נילי סנדרוב. “אנשים במצוקה כזו, שחלקם ממש לא רוצים להמשיך לחיות  אחרי שנותק הקשר בינם לבין ילדיהם. בעמותה אנחנו מקיימים מפגשים ופורומים דרך האתר באינטרנט   www. 50plus.co.il   ונותנים לאנשים כלים להמשיך לחיות.  במפגש הזה הנשים צועקות את הצעקה שלהן, והן צועקות אותה כל יום מחדש.  ומצד שני, כולם מנסים להסתיר את המצב הזה. יש כמובן, חוסר פתיחות לגבי המצב, כולם מנסים להסתיר אותו, כי זו סיטואציה לא שגרתית ולא מובנת. כשנפגשים בחברת אנשים אחרים, כולם מדברים על הילדים והנכדים שלהם, ואנחנו צריכים לבלוע את הרוק והדמעות. כששואלים אותנו: אז מה שלום הקטנים?, או שאנחנו ממציאים סיפורים, או מטייחים. זהו זה. החלטנו “לצאת מהארון” , לשבור את מחסום הבושה. לנו אין במה להתבייש, אולי לצד השני, לילדים , יש במה להתבייש – הם שברו סדרי עולם. אבל בעצם, אין פה מצב של מלחמה, אלא מצב מורכב שנקלענו אליו כולנו, הוא כואב לכולנו וכולם מפסידים. אין מנצחים. ואגב, 98% מהילדים הנוטשים הם בנים, ורק 2% בנות. אך במקרה של נטישת בנות, הכאב גדול יותר, אולי בשל התפיסה הרווחת ש”בנות קשורות למשפחת מוצא יותר מבנים”. המטרה שלנו בעמותה היא קודם כל לאחד כוחות ולקבל תמיכה רגשית זה מזה. כל אחד שמצטרף אומר “לא ידעתי שיש עוד כמוני. חשבתי שרק לי כואב”.

סנדרוב הגיעה למקרים הקשים האלה כתוצאה מעיסוקה כמגשרת. “בדרך כלל גישור הוא לצורך גירושין בין בני זוג. אבל אפילו בגירושין הכי מוצלחים, הילדים יוצאים פגועים, ובדרך כלל צריכים לבחור בצד מסוים. כתוצאה מכך הם מתנתקים מהצד השני. הרבה מההורים שפונים אלינו, עושים זאת בעקבות נתק שכפה עליהם אחד הילדים בעקבות הגירושין. אבל יש סיבות נוספות, ואני חושבת שמשהו בבסיס “משפחה” , שהיה פעם מאבני היסוד של העולם הזה, התערער. כולנו בעמותה בני גיל דומה, סביו שנות ה-50 וה-60, וגידלנו ילדים על בסיס שהיה מוטעה, כנראה. את הסיטואציה הזאת, של הורים במצב של חולשה, סיטואציה שאסור שתהיה בחברה מתוקנת, אנחנו מבקשים להעלות לסדר היום הציבורי. כולנו מחונכים על התיזה שצריך לעזור ולהגן על החלש, ואנחנו, ההורים, מרגישים פגועים וחלשים, וחסרי הגנה. קם כאן דור של ילדים, שקיבלו מאיתנו הכל, וכנראה, קיבל יותר מדי. זו התוצאה”.

ד”ר סוניה בקר, הפסיכולוגית שמלווה את פעילות העמותה, הן בפורום המתקיים באתר והן במפגשים הרבים , מוסיפה: “הורים מקבלים התייחסות הפוכה לגמרי ממה שציפו. הרבה הורים גידלו את ילדיהם מתוך אמונה שהם צריכים לתת להם יותר ממה שהם עצמם קיבלו בילדותם. אם זה בגלל פוסט-שואה, אם זה בגלל פוסט מלחמה. ההורה אומר: אעשה הכל כדי שהילד לא יסבול כמו שאני סבלתי. דור הילדים הזה גדל על מסרים של נתינה והקרבה, והידיעה שהצרכים האישיים של ההורים שלהם אינם לגיטימיים. התרבות היהודית היא תרבות שמשקיעה בילדים ומעמידה את הצרכים שלהם לפני הכל. כך נוצרו הרגלים  ועלו הציפיות של הילדים החושבים שכל בקשה שלהם היא לגיטימית. ההורים מתבגרים, ולהורים המבוגרים כבר אין אותו כוח ולא את אותם המשאבים הכספיים, וכשלילדים אין רגישות לגבולות, מתעורר בהם כעס בעקבות העובדה שהם כבר לא מקבלים כל דבר שהם רוצים, ובעקבות הכעס נוצר לעיתים נתק. כל אחד מהסיפורים שאני שומעת יכול להיות מעובד לטלנובלה אמיתית, אלא שהוא מציאות כואבת וחסרת פתרון. אני רואה איך אנשים קורסים תחת המטענים האלו. ולא פחות גרוע מזה, בעיני, היא העובדה , שבמקום לחשוב על הילדים שהיו לא בסדר, ההורים שואלים את עצמם: איפה אני לא הייתי בסדר, במה אני נכשלתי”.

לא יודעת כמה נכדים יש לי

“אני הייתי שבר כלי אמיתי”, מודה זהר (שם בדוי) . “הבת שלי ואני היינו מאוד קרובות, והכל בינינו היה נהדר, עד שהיא החליטה להתחתן. היא נישאה לבחור ממשפחה עשירה במיוחד, והיא עשתה הכל כדי שלא אגיע לחתונה. באותה התקופה לא היה לי כסף, הייתי במשבר אישי בגלל סיבות נוספות, אבל חיפשתי מה לא בסדר בי, כדי שאוכל לתקן. כשהבת שלי הודיעה לי שאני לא מוזמנת לחתונה, הבנתי שהיא פשוט לא רוצה איתי. חטפתי בעיטה, ולא הבנתי למה. לא פחות גרוע מזה היה שאמא שלי כן הלכה לחתונה, וזו היותה עבורי בגידה כפולה. סוף העולם.

“עד שהם התחתנו , בתי ובעלה גרו בביתי במשך שבע שנים, ומאז החתונה העלימו אותי מחייהם. כשהוריו של בעלה עשו מסיבה לכבוד ביתם החדש, הם הזמינו את בעלי לשעבר, ואני ישבתי כאן ובכיתי. הם גם לא רמזו אפילו שאני רצויה בחתונה. כל עולמי חרב עלי במכה אחת.

הבנתי שאני לבד, איבדתי את התמימות והאמונה ואי אפשר להסביר כמה זה קשה. אבל מאז למדתי לא להסתכל על זה כעל טרגדיה, אלא כעל מצב שנכפה עלי, ואני חיה איתו מיום ליום.

“לצערי , גם הבן שלי נגרר אחרי אחותו, האשים אותי בכך שאני אמא לא טובה, ונשאר בקשר רק עם אביו. עשר שנים לא ראיתי את הילדים שלי, לא דיברתי איתם, לא יודעת אפילו איך הם נראים וכמה נכדים יש לי. אבל אם בהתחלה זחלתי על ארבע, עם הזמן למדתי לחיות עם זה בכבוד.

לא ניסית לשנות את המצב?

“בוודאי שכן. כל הזמן ביקשתי להיפגש עם הבת שלי ולנסות להבין איפה טעיתי, אולי אוכל לתקן. בכל פעם שהייתי רק מעלה את הנושא, היא הייתה קמה והולכת, עד שיום אחד כבר לא חזרה. אחרי פעם אחת , כשישבנו בבית קפה ושאלתי אותה למה היא לא מסכימה להכיר לי את ההורים של בעלה והיו שם צעקות קשות, הרמתי טלפון לפסיכולוג שלה וביקשתי לדבר איתו. אך הוא, כמובן, לא הסכים למסור לי פרטים. הייתי נואשת. אם תבואי אלי הביתה, תראי את הקירות שלי כולם מצוירים. בוקר אחד, כשהרגשתי שאני יוצאת מדעתי, לקחתי סולם והתחלתי לצייר על הקירות. כך שמרתי על שפיותי. אין קיר בבית שלי שאינו מצויר, שאינו עד למה שעבר עלי באותה התקופה. רק הקירות יכולים לספר, לצעוק את הכאב וההשפלה שעברתי אז, את הקריסה של החיים שלי”.

 

גאולה דרך הייסורים

לנתק הזה בין ההורים לילדים, מסתבר, יש לא מעט סיבות, צורות ותוצאות. הפסיכולוגית בקר מספרת על מאות פניות שהגיעו לאתר, על מקרים “שכל השומע, יסתמרו שערותיו”. הורים, שהפכו מתים עוד בחייהם.

מרים (שם בדוי) כבת 60, מחייכת רוב רובו של הערב, מתבלת בחוש הומור את דבריה המרירים, וניכרת בה גם הנאתה מן האוכל. לרגע נדמה, שאינה חלק מאווירת הנכאים המשותפת.

“מזה שנתיים אני חיה לבד, אחרי שבעלי נפטר לאחר 40 שנות נישואין”, היא מספרת. “הייתה לנו זוגיות מדהימה, וזה נגמר. הקשר עם ילדיי אבד לנו לפני עשר שנים, אחרי מאבקים קשים ומרים. כבר שנתיים אני חיה לבד לגמרי, וגועל נפש כמה טוב לי” היא אומרת לעיניה הנדהמות של מיכל, בעלת הבית הבוכייה.”לפני עשר שנים ידעתי שיש לי חמישה נכדים. אולי בינתיים נולדו עוד, לא יודעת ולא רוצה לדעת. ואני לא מבינה אותך, היא פונה למיכל, “יש לך בעל נפלא ושני ילדים שאת בקשר איתם. תעזבי את הבן ההוא, שפגע בך כל כך, הוא סרח, תני לו להמשיך בחייו, תשכחי ממנו”.

מרים מסרבת לגלות את הסיבה לאדן הקשר עם ילדיה, ורק מודה: “זה היה נורא קשה. בתחילת הדרך אני ובעלי קרסנו. לקחנו את מיטב אנשי מקצוע: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים.כולם הודו שכזה סיפור קשה, הם לא ראו. עברנו תהליכים קשים במיוחד. זו הייתה טרגדיה אמיתית, אבל יצאתי מהסיפור הזה, והיום אני אשה חיה”.

ובכל זאת, לא קורה שאת עדיין שואלת את עצמך, למה זה קרה לך?

“אני חושבת שהיה כאן סוג מסוים של “משחק האלים”, משיבה מרים אחרי מחשבה קלה. “לא דברים שתלויים בנו. לפעמים שואלים אותי מה היה דבר יותר קשה, לאבד את הילדים שלי, שעדיין חיים אבל אינם קיימים, או לאבד את בעלי. אני לא יכולה לומר שזה נבלה וזה טריפה. אבל אני הוכחה לתחיית המתים, לעובדה שיש חיים אחרי המוות. אני הייתי שם וחזרתי משם. לא נעים להגיד בקול רם, אבל אני מרגישה שאני נוסעת ברולס-רויס עם מזגן ונהנית מכל רגע. סליחה, אבל זה באמת כך”.

ולמרות ההכרזה הזאת, נהנית מרים , כמו האחרים, מהשענות על הזיכרונות, שהפכו חלק בלתי נפרד מהכאב, אולי חלק מסוד ההישרדות במצב זה. מיכל נזכרת איך אביב קרא לה “מאמי”, איך, כשהיה קטן תמיד ביקש ממנה שתספר לו סיפורים על החיים. גילה נזכרת איך הייתה אוכלת ארוחות ערב נעימות עם בתה ובעלה, לפני שנישאו, ומים קוראת לכולם מכתב שכתב לה, מי שהיום בעלה של בתה, לאחר שגרו בביתם שלוש שנים: ” לאחר שלוש שנים , רציתי לכתוב לך מילים חמות”, היא מתחילה ומבקשת מכל הנוכחות לשחרר קריאה “הו”, כמו בסרטים אמריקאיים. “אין בכוח מילים אלה לתאר את ההערכה הרבה שאני חש כלפייך. מידת האכפתיות שאת מגלה כלפי ראויה לציון” היא סוגרת את הדף ומרצינה לרגע” “שאלתי כל מיני חברות שלי שהילדים איתן והכל בסדר אצלן, אם גם הן קיבלו כאלה מכתבים מהחתנים שלהן, והן ענו שלא. אז אני קיבלתי תעודת הצטיינות ממנו ואז הם נעלמו מחיי, ניתקו את הקשר. לפני שנתיים, כשבעלי נפטר, הם הגיעו ל”שבעה” וביקשו לחדש את הקשר. סירבתי. אחרי כל מה שנם עשו לי? תודת. לא.

מיכל: “אי אפשר להתנחם. הבן שלי לא מת, ואני לא רוצה שהוא ימות, ולכן אני מסרבת להתנחם. אני לא יכולה להתגבר על השבר הזה. וכל כך רע לי , דווקא בגלל שהוא חי. אחותי איבדה בן ממחלה, וזה היה כאב עצום , אבל הילד שלי חי , ואני לא אקבל לעולם את הניתוק הזה. כל עוד אני חיה , אסרב להתנחם.”

בין תקווה לייאוש

סוניה בקר מנסה להסביר את האמצע שבין הדעות ודרכי החיים המנוגדות האלו, שמייצגות השתיים: מרים, שבחרה לדבריה בחיים ובתקווה, ומיכל שבחרה בייאוש, בבכי, בשקיעה וביגון. שתי נשים, שני קצוות של אותה הבעיה הבלתי מובנת והבלתי פתירה. “הבן שלך עשה את הבחירה שלו”, מישירה בקר מבט אל מיכל, “והוא חוזר על הבחירה שלו יום אחרי יום. ואני בטוחה שהמחירים ברורים לו. ואת כל הזמן יושבת על אותו הסלע, מנסה לעשות בחירה אחרת עבורו. זה לא ילך. הסיוט שלך יסתיים ברגע שתשימי את פנקס החשבונאות בצד, בדיוק כמו שמרים עשתה. רק ככה תמשיכי לחיות”.

מרים: “ניטשה אמר פעם, שהאיחולים הכי טובים לאנשים הם שיקרו להם אסונות. כי רק אחרי שקורה אסון, אתה לומד להעריך נכון את החיים. זה קרה גם לי, והיום אני אדם מאושר. למדתי שהאושר הוא לא משהו חיצוני, כמו בקשר עם הילדים שלי, אלא רק בעצמי. ככה מצאתי את ההשלמה שלי עם האבדן של ילדיי. אני נהנית מהדברים הקטנים של הקיום. אני קמה בבוקר, עושה ג’וגינג עם הזריחה, שוחה, מציירת בסטודיו שלי, נהנית לאכול סלט ירקות קצוץ דק ולחם שחור חם, ויש לי חברות נפלאות. העולם מחייך אלי. פשוט מצאתי את עצמי, ולמרות הכל, אני באמת מאושרת”.

זהר:”מתוך הכאב והקושי שעברתי למדתי מה זה באמת לאהוב. כל דבר שקורה לי בחיים, מאז מה שקרה לי עם ילדיי, אני חושבת אם הוא בא ממקום של פחד או ממקום של אהבה. למדתי לאהוב את עצמי, להיות טובה אל עצמי ולאהוב אחרים, וזה קרה רק אחרי שזחלתי על ארבע והייתי שבר כלי אמיתי. החלטתי לא להיות יותר קורבן ולהתחזק, ועברתי תהליך, שבהחלט הצלחתי בו. לכן אני מקבלת את הבחירה של הילדים שלי, כי זו הדרך שלי להראות להם שאני אוהבת אותם. אם אבקש מהם לחזור הביתה, כי אני זקנה, בודדה ועצובה, בעצם אני חושבת על עצמי ולא עליהם, וזה מקום של פחד ולא של אהבה”.

כמה חדשים לפני מותו של המשורר נתן יונתן חודש הקשר בינו לבין בנו, זיו,  שנותק 30 שנה קודם לכן. בראיון ל”ידיעות אחרונות” דיבר יונתן הבן על החזרה לאביו, על הסליחה  ויכולת הקבלה מחדש. כשהשולחן התרוקן כבר ממאכליו, כשהעייפות התחילה להשתלט, והצרצרים בישרו חצות, ניסו הנוכחות להיזכר  בכתבה הזאת ולהבין, אם בכלל אפשר להבין, את מושג הסליחה.

“אני כבר לא רוצה לחדש את הקשר עם ילדיי, גם אם הם ירצו”, מכריזה מרים בשכנוע פנימי עמוק. “הם עשו לי דברים נוראיים”.זהר: “אני דווקא עובדת הכי הרבה על יכולת הסליחה, כמו שנתן יונתן סלח. אני מנסה לסלוח לילדיי, אפילו לסלוח לאמא שלי, שכבר איננה בחיים”. מיכל: “אני יודעת, שיגיע יום שאביב ואשתו יזחלו לכאן. כמו שכורעים ברך לפני האפיפיור, הם יבקשו סליחה. אין יום שאני לא מחכה לזה, גם כדי לסלוח, גם כדי לראות אותו. להשיב את הבן שלי הביתה.

 

 

המאמר התפרסם בעיתון ”על השרון” ב-30.7.04

לרשימת המאמרים